<h1>פסקי חכמי אשכנז הקדמונים</h1>
<h2>דף כח.</h2>
ועוד השיבני על קמח שכר של ישראל שמכרו לגוי קודם הפסח, שאם ישתה כלום הוי ליה הערמה בדבר שעשה עם הגוי, ואסור לעשות כן אבל כשיהודי נותן חמצו קודם הפסח צריך ליתנו לו במתנה גמורה, או כשימכור לו, ימכור לו מכירה גמורה, שכל מה שירצה הגוי יעשה ממנו אבל כך מותר לו לומר, מה שאני נותן לך או מוכר לך אם לא תמכרנו עד לאחר הפסח לאחרים שמא אצטרך ואקנה אותו ממך, ובלבד שלא יהיה שום הערמה, וכן מצא בתוספתא [פ"א ה"ו, ז'] ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח הימנו לאחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה, רשאי לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך אבוא ואקח ממך לאחר הפסח. ועל קמח שכר של עבד, נראה בעיני הרב להתיר, הואיל ועבד אומר שמכרו קודם הפסח, ואין לחוש כל כך שמא הוא החליף הקמח או שמא נתערב בקמח אחר, ואע"פ שהיה מעורב היה מותר, דעל ידי תערובת מותר לאחר הפסח [להלן ל' ע"א], ואין לחוש שמא מכרו לגוי וגוי מכרו לישראל, ואע"פ שרבינו רבי יצחק אמר מה שקנה עבד קנה רבו, וכן עשה מעשה הרב רבי שלמה בוורמישא שבניו של מיכלין מכרו שכר מקמח של שכר לגוי הרגיל אצלם וגוי נתן להם הפשיטים משל עצמו ולאחר הפסח חזרו וקנו מידו מה שנשאר לו בידו, הואיל וברשות הגוי היו באחריותו [מותר] כשאר מכירות דעלמא, אבל אם נודע בודאי ובבירור שהוא היה הקמח של עבד שהיה קודם הפסח, עדיין לא השיב הרב לא איסור ולא היתר.
<h2>דף ל:</h2>
מחבת לפסח עושין לה הגעלה ברותחין, ואם היא ארוכה, משים חצייה והופך עוד חצייה האחרת, ואם עדיין היא ארוכה ביותר, מלבינה באור בנתים, וכן אמר לי רבי יהודה שכן היה מנהג אביו רבינו רבי יצחק נ"ע, ואם היא גדולה שאין נכנסת ביורה, עושין לה כמין שפה. רבינו הגדול היה מגעיל קערות בכלי ראשון ברותחין, מפני שני דברים, אחד מפני שאין אדם יכול לכווין לשפוך מן כלי ראשון על כל כלים בשעת רתיחה, ואחד מפני שפעמים שמשימין קערה על המחבת מרותחת או תוך יורה רותחת בשאר ימות השנה ונמצאת תשמישה בכלי ראשון.
נוהגין רבותינו לאחר הגעלת חמין כלי עץ וכלי מתכות, מטבילין אותן במים, ואעפ"י שאין להם ראיה מן התלמוד. ושואל כלי מחבירו גוי צריך ישראל להטביל, שהרי בא לידי חיוב טבילה ע"י ישראל שלקחו, וכן נוהגין בבית רבינו להדיח קערות יפה יפה וטומנין עד לאחר הפסח. וקערות מגעילן ברותחין בכלי ראשון שמא פעמים בשאר ימות השנה אדם מכסה מחבת רותחין בקערה ובולעת מהמאכל כשהוא מרותח, ובולעת בניצוצות, ויש שבכלי שיני מגעילין אותן כהלכה אמורה.
<h2>דף לה:</h2>
אמר רבינו רבי שלמה לכתחילה היו לשין בצרפת מצות בפסח בביצים אבל איסור נהגו בנהר רינוס.
<h2>דף לט:</h2>
הסל היה דבוק במקומו מעט וטחוהו בזבל ונטבל הקמח, וגם גרגיר חטה שנמצאת בזבל, ולא חששו משום איסור חמץ שהוא בבל יראה ובבל ימצא. מעשה, מצאו חיטה בקדרה ואסרוה. ואירע שנטלו הכף ושם באותה קדירה ושוב הוציא ושמוה ביורה גדולה מליאה בשר, ואסרו הכל. אמר רבינו משולם משום רבי אליעזר הגדול שהיו שטרכסין לו בגדיו בפסח, וכן רבי יצחק ב"ר יהודה נוהג. הורה שלא לחלוט מורסן לתרנגולין, לפי שאין בקיאין עכשיו בחליטה, שצריך להזהר שלא יכבה את הרתיחה, ומאכילין תבואה במקום אחד לתרנגולין או לאווזין ומים במקום אחר מפני הגרמת החיטין שישורו. ומבררין את המלח קודם הפסח, מפני החיטין שבתוכו, שמלח מים הוא, ומחמיץ את החיטין. בבאר מצאו לחם בפסח, ואסרו רבותינו כל מי הבאר.
שאלתי, מי מלח, מי פירות או מי מים הם, ואמר רבינו נ"ע מן המים תולדתה. והשבתי לפני רבינו חטה שנמצאת במלח, ושמא הכא מליח הרי הוא כרותח, ונמצאת חלוטה. והשיב לגבי בשר חתיכה כשירה וחתיכה נבילה הנמלחין ביחד זה חולט וזה בולע, לכך נאסרת בכדי שאין נאכל מפני מלחו אבל הכא כשהמלח מתלחלח, הליחלוח נכנס מעט מעט בחיטה ומתחמץ אע"פ שהוא נאכל מחמת מלחו, מכל מקום כבר החמיץ. מצות לא מולחין בבית רבינו ממנהג קדמונים, יש שאוסרין מטעם מצה לא מליח ולא עפיץ ולא קמיח, ואני נתן אומר דמליח הרי הוא כרותח, ולא יהא אלא כחמי חמין שאין לשין בהם מצות.
<h2>דף מ.</h2>
במצה אפויה מצאו גרגיר של חיטה אחת ואסר אותה המצה בלבד, לפי שבעיסה מתעסקין, ובאותה מצה שהיה גרגיר של חיטה מי יכול להתעסק, ומשעה שנתן מים בעיסה עד שעת אפייתה וודאי החמיצה, ועוד שמא מקודם החמיצה במים, ולא אסרו אלא המצה בלבד, ולא אחרת ולא המים. בתרנגלת מבושלת מצאו גרגיר חיטה ביום טוב האחרון ואסרוה מיד, אפילו שעה אחת לא עיכבוה בבית, מעשה שהיו מבשלין דבש לצורך הפסח וכשנתבשל ועומדים, בא נער קטן ונתן כלי שאינו מטוהר יפה לתוך הדבש ומילא בו דבש והוציאו לאלתר, ונשאל בפני הרב רבי קלונימוס זקן זה והתיר לשתות אפילו בפסח שאמר הרי אין כאן איסור כל שהוא בעין שאין כאן חמץ ממש.
<h2>דף מח:</h2>
(ומסתמא) [ומסתברא] כל רבותינו שבמגנצא ושבוורמאיישא ואף רבינו יצחק לוי נ"ע, לא היו מתירין ללוש שני עומרין ביחד כל ימות הפסח, אבל רבינו רבי יצחק בביתו היו לשין שני עומרין ביחד, וטעם שלו זה חומרא שלהן שבאה לידי קולא, לפי שביחד מתמהר יותר ומשתמר מחימוץ (ויבוא לידי חימוץ) ואמרו לפניו והרי קפיזא קפיזא, והשיב הני מילי בתנור דהוא קטן דעיכוב חרדיה אבל בכבשן פורני מרוחב הוא, ובתשובת גאונים בהלכות גדולות בד' מקומות אומר עומר לבד עומר לבד, ורבינו משיב לכולם הני מילי בתנור קטן, והרבה השבנו לו, אם כן מפני מה מודדין עומר, ולא הועיל כלום.
<h2>דף קיד.</h2>
ירקות ומרור ומצה לכל אחד ואחד כזית, ולא פוחתין. ולבסוף כל כוס ברכת הגפן, וברירין הדברים אעפ"י שרבותינו הם חולקין, לפי שכל אחד ואחד מצוה היא בפני עצמו, וכל שטעון לפניו ברכה טעון לאחריו ברכה [נדה נ"א ע"ב], וצריך לברך על הגפן. ולמדנו הרב רבי שלמה ואמר מנהג כאן מתקנין חרוסת בי"ג בניסן כשחל ערב הפסח להיות בשבת, אבל אם רצה לעשותו במוצאי שבת בליל יום טוב, הרשות בידו, דגרסינן מתקנין חרוסת מצוה, הואיל וכן אינו ממכשירי מצוה אלא מצוה גמורה, וכיון דמצוה גמורה היא, השתא תבלין נידוכין לאוכל נפש [ביצה י"ד ע"א], וכל שכן חרוסת שהיא מצוה. ועוד אמר לן המורה הלוי אם רוצה לעשות בפסח מצות חלות מטוגנות בשמן או בשומן, יכול לעשות, אבל יזהר שלא יתן בתוך השומן את העיסה עד שיהא רותח ביותר.
שלש מצות של מצוה לשין בסוף לישה מפני שהוא קרוב ליאפות. יהודי אחד אפה מצות קודם ג' שעות בארבעה עשר וכבר ביער וביטל כל חמץ, ואעפי"כ אסרו מצות שלו, אבל רבינו הגדול נ"ע ורבינו רבי שמואל הכהן אמרו מותרין הן, ולכתחילה לא יעשה דחביבה מצוה בשעתה, אבל דיעבד שפיר דמי, וכמו כן מצאתי בספר שקורין בשר על גבי גחלים. וראיה מפורשי הים. וכבר שאלו מרבינו רבי יהודה הכהן נ"ע מהו לאפות ג' מצות מערב יום טוב לליל שני, ואמר חביבה מצוה בשעתה ויעסקו ויאפו בליל שני, ויש אוסרים משום גזירה, שאם אתה מתירה בחול, בערב שבת שחל להיות ערב פסח שמא יאפה אותם ביום טוב עצמו, בלילי יום טוב, עם שאר שלש המצות ואין יום טוב מכין ליום טוב.
